When a person reads a portion and pauses and then goes back and continues reading, since he read in order, he fulfills his obligation, even though the entire Megillah could have been read while he had paused.
In contrast, if the Megillah was written in Hebrew and one read in Aramaic for a person who understood that tongue, one does not fulfill one's obligation, for one is reading by heart. And since the reader cannot fulfill his obligation, the person hearing it read by him also cannot.
A person fulfills his obligation whether he reads it standing or sitting. This applies even when reading for a congregation. Nevertheless, at the outset, out of respect for the congregation, one should not read for the congregation while sitting.
If two, and even if ten, people read the Megillah in unison, both the readers and those who listen to the readers fulfill their obligation. An adult and a child can read the Megillah together, even for the community.
An individual reading for himself, by contrast, may read from such a scroll even though the portion containing the Megillah is not larger or smaller than the remainder of the scroll, and thus fulfill his obligation.
It must be written on ruled parchment like a Torah scroll. The parchment need not, however, be processed with the intent that it be used for the mitzvah. If it was written on paper or on an animal hide that was not processed or if it was written by a gentile or by a non-believer, it is not acceptable.
If the scribe left out certain letters or verses and the reader reads them by heart, he fulfills his obligation.
It is not necessary, however, to sew the entire length of the parchment with animal sinews, as a Torah scroll is sewn. As long as one sews three stitches at one end of the parchment, three stitches in the middle, and three stitches at the other end, it is acceptable. This leniency is taken, because the Megillah is referred to as an "epistle" Esther 9:29.
It is a universally accepted Jewish custom that as the reader of the Megillah reads, he spreads the text out as an epistle (to show the miracle). When he concludes, he goes back, rolls up the entire text, and recites the concluding blessing.
In a leap year, it is forbidden to eulogize and to fast on these two dates in the first Adar as well as in the second Adar. When the inhabitants of the villages read the Megillah earlier, on the Monday or Thursday before Purim, they are permitted to eulogize and to fast on the day they read the Megillah, and are forbidden to eulogize and to fast on these two dates, even though they do not read the Megillah on them.
It is permitted to work on these days. It is not, however, proper to do so. Our Sages declared, "Whoever works on Purim will never see a sign of blessing."
Should the inhabitants of the villages read the Megillah earlier, on a Monday or a Thursday, and give monetary gifts to the poor on the day on which they read, they fulfill their obligation. The rejoicing and festivities of the Purim holiday, by contrast, should be held only on the day of the fourteenth. If they are held earlier, the participants do not fulfill their obligation. A person who conducts the Purim feast at night does not fulfill his obligation.
Similarly, a person is obligated to send two portions of meat, two other cooked dishes, or two other foods to a friend, as implied by Esther 9:22, "sending portions of food one to another" - i.e., two portions to one friend. Whoever sends portions to many friends is praiseworthy. If one does not have the means to send presents of food to a friend, one should exchange one's meal with him, each one sending the other what they had prepared for the Purim feast and in this way fulfill the mitzvah of sending presents of food to one's friends.
We should not be discriminating in selecting the recipients of these Purim gifts. Instead, one should give to whomever stretches out his hand. Money given to be distributed on Purim should not be used for other charitable purposes.
One who brings happiness to the hearts of these unfortunate individuals resembles the Divine Presence, which Isaiah 57:15 describes as having the tendency "to revive the spirit of the lowly and to revive those with broken hearts."
Although all memories of the difficulties endured by our people will be nullified, as Isaiah 65:16 states: "For the former difficulties will be forgotten and for they will be hidden from My eye," the celebration of the days of Purim will not be nullified, as Esther 9:28 states: "And these days of Purim will not pass from among the Jews, nor will their remembrance cease from their seed."
הלכות מגילה פרק ב
א) הקורא את המגילה למפרע, לא יצא: קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני לו, וחזר וקרא פסוק ששכח, וחזר וקרא פסוק שלישי -- לא יצא, מפני שקרא פסוק אחד למפרע; אלא כיצד עושה, מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.
ב) מצא ציבור שקראו חצייה, לא יאמר אקרא חצייה האחרון עם הציבור, ואחזור ואקרא חצייה ראשון -- שזה קורא למפרע; אלא קורא מתחילה ועד סוף, על הסדר. קרא ושהה מעט, וחזר וקרא, אף על פי ששהה, כדי לגמור את כולה -- הואיל וקרא על הסדר, יצא.
ג) הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו. הלועז ששמע את המגילה הכתובה, בלשון הקודש ובכתב הקודש -- אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין, יצא ידי חובתו; וכן אם הייתה כתובה יוונית ושמעה, יצא -- אף על פי שאינו מכיר, ואפילו היה השומע עברי.
ד) הייתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות הגויים, לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא המכיר אותה לשון בלבד -- והוא, שתהיה כתובה בכתב אותה לשון. אבל אם הייתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי -- לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובה, לא יצא השומע ממנו.
ה) הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד, היה כותבה, או דורשה, או מגיהה -- אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא. קרא, והוא מתנמנם -- הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.
ו) במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבה יצא, בשמתכוון לצאת בקריאתה שקרא בספר שמעתיק ממנו בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאת זו שכותב, לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו, אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה.
ז) הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת -- יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה. קראה עומד, או יושב -- יצא, ואפילו בציבור; אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה, מפני כבוד הציבור. קראוה שניים, אפילו עשרה, כאחד -- יצאו הקוראים, והשומעים מן הקוראים; וקורא אותה גדול עם הקטן, ואפילו בציבור.
ח) אין קוראין בציבור, במגילה הכתובה בין הכתובים; ואם קרא, לא יצא -- אלא אם כן הייתה יתרה על שאר היריעות, או חסרה, כדי שיהיה לה היכר. אבל יחיד קורא בה, ואפילו אינה חסרה ולא יתרה -- ויוצא בה ידי חובתו.
ט) אין כותבין את המגילה אלא בדיו, על הגוויל או על הקלף כספר תורה. ואם כתבה במי עפצה וקלקנתוס, כשרה; כתבה בשאר מיני צבעונין, פסולה. וצריכה שרטוט, כתורה עצמה; ואין העור שלה, צריך עבודה לשמה. הייתה כתובה על הנייר, או על עור שאינו מעובד, או שכתבה גוי, או מין -- פסולה.
י) היו בה אותייות מטושטשות או מקורעות, אם רישומן ניכר -- אפילו היו רובה, כשרה. ואם אין רישומן ניכר -- אם היה רובה שלם, כשרה; ואם לאו, פסולה. השמיט בה הסופר אותייות או פסוקים, וקראן הקורא על פה -- יצא.
יא) המגילה צריכה תפירה, עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת. ואינה נתפרת אלא בגידין, כספר תורה; ואם תפרה שלא בגידין, פסולה. ואינו צריך לתפור את כל היריעה, כספר; אלא אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השני -- כשרה, מפני שנקראת איגרת.
יב) וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת, בנשימה אחת, כדי להודיע לכל העם, שכולם נתלו ונהרגו כאחד. ומנהג כל ישראל, שהקורא את המגילה, קורא ופושט כאיגרת; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך.
יג) שני הימים האלו, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר, אסורין בספד ותענית, לכל אדם בכל מקום -- בין לבני כרכים, שהם עושין חמישה עשר בלבד, בין לבני עיירות, שהם עושים ארבעה עשר בלבד. ושני הימים, אסורים בספד ותענית באדר הראשון, כאדר השני. אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בספד ותענית ביום קריאתה, ואסורין בשני הימים האלו, ואף על פי שאין קוראין בהם.
יד) מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים -- להיותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים. ומותר, בעשיית מלאכה; ואף על פי כן, אין ראוי לעשות בו מלאכה: אמרו חכמים, כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו. וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו.
טו) כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות.
טז) וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין -- לחברו: שנאמר "ומשלוח מנות, איש לריעהו" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב) -- שתי מנות, לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים, משובח. ואם אין לו, מחליף עם חברו -- זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לריעהו".
יז) [טז] וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחותין משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין: שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב) -- שתי מתנות, לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.
יח) [יז] מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לריעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים -- שהמשמח לב האמיללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו).
יט) [יח] כל ספרי הנביאים, וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר -- הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות..." (ישעיהו סה,טז), ימי הפורים, לא ייבטלו -- שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח).




