Positive Mitzvah 161;
Negative Mitzvah 140
Shani's cousin, Nava, was coming to visit from Eretz Yisrael.
Shani was so excited, she could hardly wait for the day of her arrival. She had never met Nava, but her parents had told her all about her. They had written to each other during the past year and got to know each other through their letters.
Shani prepared a place for her cousin in her room. She planned the activities they'd do together. Every day, she'd cross off the date on the calendar, waiting excitedly for Nava to come.
When the Jewish people came out of Egypt, they counted the days, impatient for that special upcoming event - Matan Torah - the giving of the Torah. They were so anxious to receive that great gift from HaShem, that they counted the days from Pesach until Shavuot.
Receiving the Torah was not just a one-time affair.
Every year, a Jew must feel as if he is receiving the Torah.
We anxiously await this precious gift and count the days awaiting the special occasion of Matan Torah.
In describing the sacrifices, the Torah describes a number of situations, when an animal becomes unfit to be offered, for example, an animal with a blemish.
We are forbidden to eat the meat of animals which were intended to be offered as sacrifices, but are, for some reason, disqualified for sacrifice.
שיעור קסח
מצות עשה קסא
מצוה קסא: היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה שמטה שמטה כמו שביארתי. במה שקדם כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות. ימות העומר יום יום ושבוע שבוע. הוא שאמר תספרו חמשים יום ואמר שבעה שבועות תספר לך. וכמו שמצות מנין השנים והשמיטה מצוה אחת כמו שבארנו* כן ספירת העומר מצוה אחת, וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת. ואל יטעך אמרם (מנחות ס"ו) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה, וזה מה שלא יעלם למי שלא יטעה אותם הדבור. כי אתה כשתאמר מצוה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים גם כן בכל לילה שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (אמור אל הכהנים, תמידין ומוספין פ"י):
מצות לא תעשה קמ
מצוה קמ: שהזהירנו מלאכול פסולי המוקדשים שאין מותר לאכלן, וזהו כשנעשה אנחנו המום בכוונה כמו שהתבאר בבכורות (דף ל"ד) או שהיה אותו הקרבן נפסל אחר שחיטתו בדרך מדרכי ההפסד שימנעו אכילתו, והוא אמרו יתעלה לא תאכל כל תועבה. ולשון ספרי לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם אסרו רבי אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בבכור ואכל ממנו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה. ומי שאכל ממנו לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבכורות. (ראה הלכות פסולי המוקדשין פי"ח):